בס"ד
מהונגרית ויידיש לעברית מאת: אביגדור שרון- טומי שוורץ
דרך העולם, שהורים מלמדים את ילדיהם לדבר את השפה בה הם משוחחים בבית, וזו בדרך הכלל השפה המדוברת ברחוב ובמוסדות המדינה בה הם חיים. וכי לא כך גידלנו את ילדינו?
אך אנחנו, ילדי צפריה של שנות החמישים, שפתינו הראשונה לא הייתה עברית.
אל כולנו דיברו ההורים בהונגרית או ביידיש ולכן, המילים הראשונות שמלמלנו היו בשפות אלה ובאלה תקשרנו גם עם שכנינו המבוגרים.
ככל הזכור לי, הונגרית ידעו כמעט כל המבוגרים ששפתם העיקרית הייתה היידיש, ולעומתם, לא כל דוברי ההונגרית הבינו יידיש. וכך, כל מי שבא לצרכניה יכול היה לקבל שרות שהרי, איזדורפר והירש הבינו הונגרית, יידיש וגם עברית.
אז אם זה היה המצב, היכן נכנסה העברית לחיינו או נכון יותר איך נכנסנו אנו, ילדי העולים החדשים, בני ניצולי שואה, לעולם העברית?
את זה אנו חייבים בעיקר לרחל קיסרי (רחל מלעילית) הגננת הזכורה לטוב. היא גרמה לא רק לכך שנבין אותה מדברת, מספרת ושרה בעברית.
אלא גם שאנו, הילדים נדבר בינינו רק עברית. מזה עשרות שנים אני רואה קבוצות של ילדי עולים לארץ מדברים בינם לבין עצמם בשפת ארץ מוצאם. רוסית, אמהרית, אנגלית או צרפתית. ואני, ככל שזוכר את עצמי, לא זוכר שדיברתי עם ילדים אחרים חברי במושב, בהונגרית.
זיכרון עתיק אך צלול: בחצר הגן, לאחד הילדים הסתבך הקשר של שרוך הנעל ורחל איזדורפר קראה לגננת ואמרה שיש לו קניפ. ביידיש.
ורחל אמרה "זה קשר וצריך להתיר אותו". (ומאז אני מכיר את המילה קניפ). תודה לך רחל!! זוכרים אותך לטובה.
רחל הייתה המחנכת הראשונה של רובנו. אבל היו גם אחרים שאת הזכורים לי אזכיר בקצרה.
המורה שטרן והמורה אביגדור קרפ שלימדו בצפריה שנים רבות.
בכתה א' המורה שלנו הייתה יוכבד ובגלל חוסר בחדרי כיתה, למדנו במשמרות.
אני זוכר עוד מורה, חנה, שעליה דקלמנו במנגינה "המורה לאנגלית- היא שמנה כמו חבית".
כשהיינו בכתה ב', למדנו בחדר אחד ובו זמנית, עם כתה ג' והמורה היה איש תימני בשם שלום.
היו עוד מורות ומורים שאינני זוכר. אבל האחד שלא אשכח אותו (הלוואי, אמן) היה ה"רעבאלה" ר' מרדכי שוורץ.
זכור לי היטב שאבא שלי הביא אותי לראשונה לחיידר והרעבאלה קיבל אותי במאור פנים. המילים הראשונות שלמדתי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" בהטעמה מלעילית, עודן מצטלצלות באזני!!
הוא לימד אותנו פרשת השבוע ואולי גם דברים אחרים, סיפר סיפור וביום חמישי או שישי שרנו שירי קודש ושבת.
אני נזכר בעוד דבר שקשור אליו. להערכתי בשנת תשי"ט, הוקם מניין תפילה חדש שהתפללו בו בעברית בצורה המדוברת.
התפללנו בכיתת בית הספר. שבת אחת, ה"רעבאלה היה חזן במוסף ובתחילת חזרת הש"ץ, שני גברים הניפו, הרימו אותו כשרגליו צמודות והעמידו אותו על השולחן. (ייתכן והיה זה בסמיכות לפורים).
באותה העת, הייתה במושב תרעומת על הקמת המניין הזה, החדש והחדשני. אני התפללתי שם עם אבא שלי, אבל היו ילדים ובני נוער שאבותיהם התפללו בבית הכנסת המרכזי והם, הצעירים, התפללו איתנו.
כיוון שהזכרתי את בית הכנסת, אספר שבטרם נבנה בית כנסת של קבע, התפללו בפחון הגדול שאחר כך שימש כמחסן תערובת. כיוון שבאותה עת עוד לא היה חשמל במושב, התפללו לאורן העמום של עששיות נפט.

עוד זיכרון: ליד בית הכנסת הייתה תעלה לניקוז מי גשמים. אחרי גשמי עוז התעלה התמלאה במים, בול עץ גדול צף על המים והילדים הגדולים עלו עליו אחד אחד ובעזרת ענף עץ ארוך השיטו את "הרפסודה".
בשבת אחת, לבוש בבגדי שבת, מעד אחד הנערים, נפל אל המים הבוציים ויצא מטפטף כולו לתרועות צחוק של כולם. (נדמה לי שהיה זה שמואל פרידמן)
אי אז, לא היה טרקטור לכל חקלאי. במרכז המושב הייתה חצר טרקטורים ומחסן וכל חקלאי שנזקק לעבודת טרקטור, היה מזמין את העבודה.
בשולי החצר עמד טרקטור מושבת שלאיש לא היה איכפת שהתיישבנו עליו ושיחקנו בו.
משה גרינפלד מצא שאם מסובבים את המנואלה שני סיבובים, אפשר לשלב הילוך והטרקטור ייסע חצי מטר. אז שני ילדים סובבו יחד את המנואלה, עלו על הטרקטור, משה שילב הילוך והטרקטור נסע פעם קדימה ופעם אחורה ולאושרנו לא היה קץ.