אביגדור שרון דור שני למייסדי צפריה (שוורץ ויצה ואימרה דב)
כתב בתאריך סיון תשנ"ט (16/5/1999) את הדברים הבאים:

בס"ד מאת: אביגדור שרון. סיון תשנ"ט
דור ניצולים שני
היה זה יום אביב באמצע שנות החמישים.
במושב קטן במרכז הארץ עוד לא הייתה חלקת דשא והעצים היו נמוכים.
כל מבוגריו ניצולי שואה, ועל כל אמת יד צרובים מִספרים.

ילד יפה עיניים חוזר מהגן היישר אל אימו שטורחת בחצר.
הוא מספר לה את שעבר עליו באותו יום ואת חוויותיו מתאר.
הבנת הכול ילדי? שואלת האם. כן אמאל'ה, כמעט הכול, הוא משיב
ואומר
רחל הגננת סיפרה סיפור, ממשיך הילדון בעיניים בורקות.
לאורי היה יום הולדת, האיש והאישה הביאו לו מתנות.
הגננת אמרה שהם סבא וסבתא שלו. סבתא... מילה .משונה שכזאת
אימא, מזה סבתא? ולמה עינייך שוב מלאות בדמעות?

בבית הספר היסודי כבר ידענו שסבא וסבתא הם האנשים
שמביטים בנו במבט חמור מהקיר, מהתמונה
ושאסור לזרוק חצי פרוסת לחם, כי בכזו אפשר היה להציל את האחות הקטנה,ושיש במציאות ילדים כמו אורי, ההוא שיש לו סבא מפנק ומביא לו מתנה.

כל הכפר מהונגריה. לכן, בין ראש חודש סיון לתשעה באב, כל אב אמר קדיש
ואני זוכר שבתפילת יזכור של חג השבועות, אימא של חנה בכתה בדמעות שליש, וכך, בין סדן המדינה והחרות לשורשים הקטועים, עוצבו נפשותינו בהלמות פטיש.
ורק כשבגרנו הקמנו בית ויָלדנו ילדים,
התחלנו לעכל את שעבר על הורינו באותן השנים,
כאשר איבדו את כל עולמם. באחת - התייתמו, התאלמנו ושכלו צאצאים.
למעננו גייסו תעצומות נפש, כדי להתחיל ולהנחיל חיים חדשים,
ואיך חילחל מהם האבל שניספג בלב הבנות והבנים.

וגם הבינונו את פשר הבכי החרישי והאנחות הכבושות,
ומה הזין את הערוגה בה צמחו רגשי אשם וחרדות
ולמה היו ל"נושאי החותם" צברים גאים, מלח הארץ הזאת.

כי גם אנחנו, בני הדור השני מצולקים בנפשנו ככיב מדמם שאינו מגליד
ומאחורי הצחוק הצברי, הפרוע, על רקע חיי יום יום כאילו שלווים, מרצדת אבלות תמיד, ולאשר נלך, ילוונו במבטי תוכחה עיני הניספים הרושפות ועיני הורינו הכבויות, המספרות
אני ניצול, אני פליט אני השריד.
ואנו מתבוננים בעצב בדור שהולך ומתמעט
שואלים אותם בהיסוס, מקווים שיספרו, שיתעדו הכול, מתי אם לא כעת
מדובבים אותם על הבית, המשפחה, הקהילה, הרכבות, הסלקציה והקַצֶט
על האיש הטוב ועל האיש הארור
על הרעב המתמיד ועל יום השיחרור
ואולי, נזכה להקלת מה על ידי דמעות זורמות בבכי לא עצור.

כבר נולדו דורות של ילדים שמצפים לבואה של סבתא ומרימים טלפון בכל יום
ובני הדור השלישי טסים לאירופה לראות את גומת השורשים העקורים ואת המקום ההוא, האיום.
ואנו שהתרפקנו על סבתא וסבא רק בחלום,
כבר נושאים על כפיים את נכדינו
דור רביעי לשואה, דור גאולה ושלום.