אני מבקשת לברך את מושב צפריה לכבוד 70 שנה להיווסדו.
ב-1.1.1979 באתי בפעם הראשונה למושב כרופאת כפר.
רופאה צעירה, השארתי בבית ילדה בת 5 שנים ותינוקת בת 3 חודשים.
מצאתי מרפאה צנועה, תנאים בסיסיים ביותר, ואת האחות רבקה שפירא שנאמנותה והחברות שלה מלוות אותי עד היום.
אבל יותר מכל פגשתי קהילה נפלאה, מגובשת, מחונכת ונבונה.
שלושה דורות בכל משפחה.
דור ההורים - המייסדים שמיד נתנו לא רק כבוד גדול לרופאה, גם אמון והערכה גדולים.
דור הבנות והבנים, שהיו בערך בני גילי, ואיתם מהר מאד נוצרה שפה משותפת.
ודור הנכדים שהם היו הדובדבן שבקצפת.
ובל נשכח את האולפנא עם כל הצוות ובראשו הרב קליין ,והבנות שחיו בפנימייה שכולם היו חלק מחוויית המרפאה.
עוד בהיותי תלמידת תיכון שחלמה ללמוד רפואה, הושפעתי מאד מהספרות הצרפתית הקלאסית של המאה ה 19 ומהסיפורים על רופא הכפר של אונורה דה בלזאק ,גוסטב פלובר ואחרים, וכבר אז קיוויתי להגיע יום אחד להיות רופאת כפר.
זהו הרופא שיש לו קהילה שבה הוא משקיע את כל יכולותיו וממנה הוא מקבל את מעמדו דרך האמון וההערכה שכה חשובים לעבודה עם קהל.
חופש הפעולה, התהודה שקיבלתי מהמטופלים, התנאים הבסיסיים של המרפאה השאירו בידי מרחב תמרון רב.
החלטתי כבר בהתחלה שבידי לבנות את התוכן של המרפאה כפי שאני רואה את תפקיד רופא הכפר.
ביקורי הבית היוו חלק בלתי נפרד מהעבודה.
לא רק ביקורים שהוזמנו אלא גם ביקורים יזומים.
כל יולדת שחזרה הביתה עם התינוק זכתה לביקור בית של הרופאה והאחות.
עובדת היותי הרופאה בישובים צפריה ,גנות, אחיעזר יגל
ואחר כך גם ניר צבי ומשמר השבעה, אפשרה לי לפתוח את כל האזור לנגישות לרופאה שמכירה את כולם, במקרה הצורך ניתן היה להגיע אלי במושב אחר ובכך לחסוך פניות מיותרות לחדר מיון .
כן, במשך 16 שנים רצופות מינואר 1979 ועד דצמבר 1994.
אני הייתי חלק מהנוף של צפריה. ועד היום יש בליבי מקום מיוחד למושב הזה.
אני מאחלת לכל האנשים שחיים בצפריה היום בריאות טובה, שגשוג ושתהנו ממה שנבנה במושב הזה במשך 70 שנה.
באהבה
דר" אושרה כהן

פרידה מרבקה שפירא ז"ל:
"ריבקוש,כן כך קראתי לך.
את הלכת.משהוא ממני הולך איתך.
במשך 45 שנים היינו חברות נפש.פיזית החיים הרחיקו ביננו,אבל רגשית היינו קרובות.כל מפגש היה שמחה גדולה.
כבר בהתחלת הכרותנו,ראיתי את החריצות שלך,את הנאמנות שלך.מוכנה להקשיב,מוכנה ללמוד.אשה מציאותית עם רגליים נטועות חזק בקרקע.
נלחמת כלביאה לקדם את המשפחה שלך.16 שנים טיפלת בבעלך יוסף שפירא ז"ל בדרך אצילה ומכובדת.ובמשך שנים של אלמנות,לא הפסקת לדבר על הגעגועים ליוסף,על מסירותו ומעלותיו.
כל-כך הערכתי את שמחת החיים שלך,את האהבה שלך לאנשים,לפרחים,לשירים.
זכית לנחת מהילדים והנכדים.זכית לקחת אותם להולנד להכיר שורשים.
כמה שמחת על חתונת הנכדה.
הכל קרה כל-כך מהר ולא צפוי.
את הלכת,ריבקוש, ולקחת חלק ממני.אבל את נשארת כולךעמוק בליבי.היי שלום,רבקה"