כמה טוב היה, לבנות בבוץ מגדלים נופלים,
למצוא אבני חצץ תואמים לחמש אבנים,
לשזור חבל מהחציר ולעשות מסמרטוטים בובות וכדור.
בחצר גן חיות - פרות, ברווזים, "שוקלים" (שועלים) ותרנגולות שהטילו ביצי "זהב".
אוכל - חביתה, קשה, רכה, מקושקשת ועין בזמן הצנע.
שניצל חצילים, סלטי חצילים, לצ'ו מחצילים מפני שבחצר גדל שיח חצילים.
לחם עם קקאו וסוכר... מעדן ממש.
בגדים, למי שהיו דודים מאמריקה, קיבל "פקאלך" (חבילות) ואמא שידעה לתפור, כמו אמא שלי, מלכה ויס שהיתה לה מכונת תפירה שרוטשילד תרם לה אחרי השואה ותפרה לי (עד גיל 20).

על התמימות של הילדים, בזמנו בתשעה באב הלכנו לקצה המושב משם ראינו את הרי ירושלים ובקשנו שיבנה המקדש.

הטיולים לוואדי שהיו בו כלניות בארבעת הצבעים .

בוץ בחורף היה בכל מקום ואפילו נהר ליד בית הכנסת ששטנו שם על קרשים וחזרנו הביתה רטובים.

אבא שלי מנחם אהרון ויס היה אדם צנוע, אוהב, שמח בחלקו ומיוחד.
היה שותף בבנית המושב.

ככל שאני חושבת על הילדות שלי, על הזיכרונות, אני מתגעגעת ומבינה שהטבע עדיף על השפע.

צפריה עם כל הקידמה עדיין מקום נפלא.