בס"ד
קטעים מתוך המסה "להסתכל לשואה בעיניים" מאת קליין רחל
מייסדי מושב צפריה, אוד מוצל מאש, כולם איבדו בני משפחה, הורים , ילדים, בני זוג, דודים וחברים. אחרי התלאות באירופה, אחרי ניסיון שיקום, הם נקלטים בארץ ישראל, מרססים אותם בדי. די. טי , משנים את שמם ומנסים למחוק מהם את הגלותיות. מפזרים אותם במעברות, בתנאים קשים ללא מענה למצבם הנפשי הקשה (גם "נחטפו" לאחד המייסדים ולקרובי משפחה תינוקות), כך עם פצעי העבר הם מתחילים לבנות את עתידם.
הם מקימים משפחות לתפארת ומדחיקים את הכאב הצורב, עמוק לתוך ליבם המדמם. הם עושים הכל לתת תקווה ושמחה לבני הדור החדש. אין כמו שמחת ילדים למגר סיוטים, פחדים ובסך הכל ילדות מאושרת מלאה בחוויות של הביחד. ואז מתוך הבקיעים פורצים הפצעים. לא מרבים לדבר בזאת !
כבת דור שני של השואה, אין לנו כלים ויכולת לנסות להבין ולספר את קורות השואה במשפחת מייסדי צפריה,
אנחנו רק יכולים להוות קולטנים שספגנו לאורך השנים את הסבל הנורא, גם מבלי שסיפרו לנו.
כל אחד עיבד ועיכל בדרך שלו. ישנו מכנה משותף לכולם, הכולל חרדות, שאלות, ספקות, חוסר אונים או דווקא בטחון ועוד.
במבט של מחזאי, סופר או במאי , כל הדמויות בצפריה, של דור המייסדים, מרתקות ומלאות בחומר נפץ אנושי.
על פניהם ושפת גופם רשומים תווים של טרגדיה, חרדה, אומץ על היותם ניצבים לא אחת אל מול המוות,
ואחרים מבעד חרושת הקמטים מתגלים תקווה ושמחת חיים.
ביחד הם מהווים פרטיטורה של יצירת מופת הרואית. של יצירה ובנייה של משפחות לתפארת.
רובם הגיעו צעירים שצברו ניסיון רחב מאד בקשיים, חרדות, סיוטים ואובדן.
חלקם כבר היו בוגרים יותר, שאיבדו משפחות והקימו משפחות חדשות.
היו כאלה שהתאחדו מחדש.
אנחנו, דור שני לשואה, היינו חלק מתהליך ההדחקה ורק בשנים האחרונות, אחרי שרבים כבר אינם, הוחלט במושבנו לציין את יום השואה.
בכל משפחה התמודדו בצורה שונה. במיוחד רצו למנוע מאתנו את הזוועות. וומה שסיפרו היה רק חלקי.
לימים נפתחו יותר וסיפרו לנכדים.
תמיד התעניינתי ושאלתי המון שאלות. לא הבנתי את המשמעות של השואה, אבל ידעתי שחלק גדול מהמשפחה נספתה.
כשהייתי בת עשר, אבי סיפר לי שאני מאד דומה לאחותו הקטנה בלומה. שממש בגיל הזה נלקחה לתאי הגזים.
זה השפיע עלי עמוקות וגרם לי להתבונן ולנסות להבין את דור הנפילים של צפריה.
מאז היותי ילדה, ניסיתי להסתכל לשואה בעיניים. לא תמיד הבנתי, אבל הפנמתי את השקט הרועם. הקשבתי לסיפורים של השכנים, של ההורים של החברים ושל קרובי משפחה.
זוכרת שהייתי מרותקת , כשסיפרה לי מרים הרשקו סיפור מצמרר.
בדמיוני נהרות הדם זרמו בקצב פולקה לשוות מראה של נועם , תרבות וסדר מופתי. במחנה ליצור נשק, שבו הייתה מרים, הראו למבקרים, מחנה לדוגמא.
הבנות במחנה הולבשו בחולצות אדומות עם עיגולים שחורים, וחצאיות שחורות עם עיגולים אדומים. בעודי מקשיבה למרים, אני ממשיכה לדמיין את הריקוד ורואה בעיני רוחי את הנהר השוצף לאורכה של השואה.
השטייטל : לכל אדם יש שם שנתן לו האלוקים, נתנו לו הוריו ונתנו לו החיים. כל אחד נושא עמו את סיפור שורשיו. וארשת פניו מספרים את סיפור חייו.
המושג סבא, סבתא זיידה לא היה שגור בפה של רוב ילדי המושב. מקצתם זכו להכיר ולהוקיר את הסבים ואשריהם !
לא היה את מי לשאול איך היה אבא בילדותו, האם הצליח בלימודים, האם היו מאושרים, איך נראו הסבים ובני המשפחה שנספו. מה שלא קיבלנו כעובדה, השלמנו בדמיון שלנו.
אנשי המושב, בעיקר המייסדים , על אף שאיבדו את חבל הטבור של החיים, ידעו להמשיך את האמונה והערכים שקיבלו בשטייטל, ומבנה הציבור שומר על הצביון של השטייטל עד עצם היום הזה. חיי קהילה , בית הכנסת, מקווה , גבאי בית הכנסת וכמובן הרב שמאגד את כולם.
נהגתי להתבונן בפרצופים של האנשים ולהביט אל תוך ליבם. וזאת הסיבה שכיוונה אותי לעסוק בציור. חכמת הפרצוף הלהיטה את דמיוני ובאחדים ראיתי תווים של בעלי חיים ובעלי כנף. כמו לביאה, אריה, ינשוף, סוס, גדי ועוד.
לאנשי המושב חכמת הלב הייתה המדריך הטוב ביותר לחיים, להתמודדות בחיי היום יום. הרבה פעמים חשבתי מה יכלו להיות אותם האנשים, מנהלים, מהנדסים, סופרים ואנשי רוח.
לציין שהיינו ילדים של כולם. הרעיפו עלינו אהבה, לצד צביטת חיבה בלחיים ופינוקים של מאפה ידיהם וממתקים. הם הצליחו לגייס את הטעמים הנהדרים מבית הוריהם. כמו המקוש, הקוקוש, הקיפלך, הדלקלך.
הדלת הייתה פתוחה ויחסי השכנות היו נהדרים, כך שקלטנו בכל בית את השמחה המהולה בעצב.
קטעים מתוך המסה "להסתכל לשואה בעיניים" מאת קליין רחל
מייסדי מושב צפריה, אוד מוצל מאש, כולם איבדו בני משפחה, הורים , ילדים, בני זוג, דודים וחברים. אחרי התלאות באירופה, אחרי ניסיון שיקום, הם נקלטים בארץ ישראל, מרססים אותם בדי. די. טי , משנים את שמם ומנסים למחוק מהם את הגלותיות. מפזרים אותם במעברות, בתנאים קשים ללא מענה למצבם הנפשי הקשה (גם "נחטפו" לאחד המייסדים ולקרובי משפחה תינוקות), כך עם פצעי העבר הם מתחילים לבנות את עתידם.
הם מקימים משפחות לתפארת ומדחיקים את הכאב הצורב, עמוק לתוך ליבם המדמם. הם עושים הכל לתת תקווה ושמחה לבני הדור החדש. אין כמו שמחת ילדים למגר סיוטים, פחדים ובסך הכל ילדות מאושרת מלאה בחוויות של הביחד. ואז מתוך הבקיעים פורצים הפצעים. לא מרבים לדבר בזאת !
כבת דור שני של השואה, אין לנו כלים ויכולת לנסות להבין ולספר את קורות השואה במשפחת מייסדי צפריה,
אנחנו רק יכולים להוות קולטנים שספגנו לאורך השנים את הסבל הנורא, גם מבלי שסיפרו לנו.
כל אחד עיבד ועיכל בדרך שלו. ישנו מכנה משותף לכולם, הכולל חרדות, שאלות, ספקות, חוסר אונים או דווקא בטחון ועוד.
במבט של מחזאי, סופר או במאי , כל הדמויות בצפריה, של דור המייסדים, מרתקות ומלאות בחומר נפץ אנושי.
על פניהם ושפת גופם רשומים תווים של טרגדיה, חרדה, אומץ על היותם ניצבים לא אחת אל מול המוות,
ואחרים מבעד חרושת הקמטים מתגלים תקווה ושמחת חיים.
ביחד הם מהווים פרטיטורה של יצירת מופת הרואית. של יצירה ובנייה של משפחות לתפארת.
רובם הגיעו צעירים שצברו ניסיון רחב מאד בקשיים, חרדות, סיוטים ואובדן.
חלקם כבר היו בוגרים יותר, שאיבדו משפחות והקימו משפחות חדשות.
היו כאלה שהתאחדו מחדש.
אנחנו, דור שני לשואה, היינו חלק מתהליך ההדחקה ורק בשנים האחרונות, אחרי שרבים כבר אינם, הוחלט במושבנו לציין את יום השואה.
בכל משפחה התמודדו בצורה שונה. במיוחד רצו למנוע מאתנו את הזוועות. וומה שסיפרו היה רק חלקי.
לימים נפתחו יותר וסיפרו לנכדים.
תמיד התעניינתי ושאלתי המון שאלות. לא הבנתי את המשמעות של השואה, אבל ידעתי שחלק גדול מהמשפחה נספתה.
כשהייתי בת עשר, אבי סיפר לי שאני מאד דומה לאחותו הקטנה בלומה. שממש בגיל הזה נלקחה לתאי הגזים.
זה השפיע עלי עמוקות וגרם לי להתבונן ולנסות להבין את דור הנפילים של צפריה.
מאז היותי ילדה, ניסיתי להסתכל לשואה בעיניים. לא תמיד הבנתי, אבל הפנמתי את השקט הרועם. הקשבתי לסיפורים של השכנים, של ההורים של החברים ושל קרובי משפחה.
זוכרת שהייתי מרותקת , כשסיפרה לי מרים הרשקו סיפור מצמרר.
בדמיוני נהרות הדם זרמו בקצב פולקה לשוות מראה של נועם , תרבות וסדר מופתי. במחנה ליצור נשק, שבו הייתה מרים, הראו למבקרים, מחנה לדוגמא.
הבנות במחנה הולבשו בחולצות אדומות עם עיגולים שחורים, וחצאיות שחורות עם עיגולים אדומים. בעודי מקשיבה למרים, אני ממשיכה לדמיין את הריקוד ורואה בעיני רוחי את הנהר השוצף לאורכה של השואה.
השטייטל : לכל אדם יש שם שנתן לו האלוקים, נתנו לו הוריו ונתנו לו החיים. כל אחד נושא עמו את סיפור שורשיו. וארשת פניו מספרים את סיפור חייו.
המושג סבא, סבתא זיידה לא היה שגור בפה של רוב ילדי המושב. מקצתם זכו להכיר ולהוקיר את הסבים ואשריהם !
לא היה את מי לשאול איך היה אבא בילדותו, האם הצליח בלימודים, האם היו מאושרים, איך נראו הסבים ובני המשפחה שנספו. מה שלא קיבלנו כעובדה, השלמנו בדמיון שלנו.
אנשי המושב, בעיקר המייסדים , על אף שאיבדו את חבל הטבור של החיים, ידעו להמשיך את האמונה והערכים שקיבלו בשטייטל, ומבנה הציבור שומר על הצביון של השטייטל עד עצם היום הזה. חיי קהילה , בית הכנסת, מקווה , גבאי בית הכנסת וכמובן הרב שמאגד את כולם.
נהגתי להתבונן בפרצופים של האנשים ולהביט אל תוך ליבם. וזאת הסיבה שכיוונה אותי לעסוק בציור. חכמת הפרצוף הלהיטה את דמיוני ובאחדים ראיתי תווים של בעלי חיים ובעלי כנף. כמו לביאה, אריה, ינשוף, סוס, גדי ועוד.
לאנשי המושב חכמת הלב הייתה המדריך הטוב ביותר לחיים, להתמודדות בחיי היום יום. הרבה פעמים חשבתי מה יכלו להיות אותם האנשים, מנהלים, מהנדסים, סופרים ואנשי רוח.
לציין שהיינו ילדים של כולם. הרעיפו עלינו אהבה, לצד צביטת חיבה בלחיים ופינוקים של מאפה ידיהם וממתקים. הם הצליחו לגייס את הטעמים הנהדרים מבית הוריהם. כמו המקוש, הקוקוש, הקיפלך, הדלקלך.
הדלת הייתה פתוחה ויחסי השכנות היו נהדרים, כך שקלטנו בכל בית את השמחה המהולה בעצב.
"לזכור ולא לשכוח , לעולם לא עוד !!!