לא גדלנו במושב צפריה,אבל זה היה ביתנו השני בילדותינו.נהגנו לבוא כל חג וחופשה לבקר את סבתא מיכל,סבא חיים ואהרון זכרונם לברכה.
לבוא למושב היה בשבילנו הדבר הכייפי ביותר.אני ואחי אבי חיכינו לזה בחופשות.וכשראינו את סבא חיים ואהרון עם הורקין הסוס-האחד והיחיד,הבנו שעוד כמה דקות נגיע למושב.
עם השנים התחלנו להגיע למושב באוטובוס וההתרגשות החלה בנסיעה.אני זוכרת את השמחה בלב ואת השירים ששרתי כל הדרך.הכרתי את מסלול הנסיעה במושב ולפעמים הנהג היה עוצר ליד החצר של סבא וסבתא.
תמיד רצנו הביתה ומייד סבא חיים ביקש מאבי אחי וממני שננקה את העלים מהשביל. אהבנו מאד לעזור לסבא וסבתא.
עם השנים נתנו לנו מטלות מגוונות. סבא ואהרון לקחו אותנו המון לשדה ועד היום אני זוכרת את הריח המיוחד.
סבתא מיכל לקחה אותנו לאסוף ביצים ולטפל בתרנגולות.
עם השנים הכרתי המון חברים וחברות במושב והזכרונות חרוטים בליבי עד היום.
אני זוכרת את ההורים של החברים,האחים,הבתים והאירוח.
בבואי כל יום זכרון למושב,אני נוהגת להקדים ןלעשות סיבוב על פני המושב.עוברת ליד הבתים של הילדים איתם שיחקתי,ואני כל-כך מתרגשת,למרות שחלפו שנים רבות.
לפני הטקס אני עוצרת גם מול השביל בכניסה לחצר של סבא וסבתא שלי,והדמעות זולגות מעצמן,מסתכלת על הבית שאני זוכרת ושמחה שזכיתי להכיר ולבלות לא מעט שנים בצפריה.
מושב צפריה תמיד יישאר חלק ממני.