בדפדוף בזכרונות ובדימיון הפורה ,בעיניים של ילד,המרחב שמסביבו הוא בעצם העולם כולו.כך בילדותי,האמנתי שעצי הברוש בקצה השדה הם בעצם הגדר או הגבול של סוף העולם,ומראה הוואדי נראה כמו לקוח מסרט.שדות התלתן והתירס וחבילות החציר דימו תמונת טבע פראי.
על כתפי התרמיל של אבא מהפרדס כשכף ידי אוחזת בכף ידו של שכני תולי,כשאני מלעיטה אותו בסיפורים ש"כדאי לגלות מה יש מאחורי קצה העולם".דיסקסנו יחדו שאולי זה גן עדן שם,או אולי עולם מקביל.לא הצלחנו להגיע לסוף העולם,כי נרדמנו בתוך השדה,בין קלחי התירס.רעבים לא היינו כי נגסנו בהנאה מרובה בתירס החלב הלבן,שהיה זן נדיר והיה מיועד לפרות שברפת.וכך נגוז לו המחקר הראשון של הטבע.
בהזדמנות אחרת,בהמשך המחקרים שלנו את העולם,תולי ואני טיילנו בשדות,והגענו עד לרפת של איסר ויינגרטן,שם מצאנו חרובים בחבית של התערובת.וכמובן שנרדמנו בתוך החבית.
לימים,כבר הגיע הרדיו טרנזיסטור לצפריה,ובין העברת קו אחד למשנהו (ואלה לא היו קוים של טלפון) אלה היו פשוט צנורות שהעבירו את מיי ההשקיה בשדות.ואני נשבעתי שלא אחזור הביתה עד שאראה את "הקליינא מנשלך" האנשים הקטנים שיוצאים מהרדיו בסוף יום העבודה שלהם.
בזמן שהותי בשדה עם אבא,הייתי מרותקת ומהופנטת מהסיפורים של אבא וקשובה לדברי החכמה שלו.במיוחד שסיפר שהנחש השחור הוא לא מזיק,כי הוא אוכל את העכברים.לכן לא פלא ששיחקתי עם נחש שחור בסמוך לבית,בחושבי שזה בעצם הפנימית של האופניים שיצאו מכלל שימוש.
ליד הברז פיסלתי לי בסבון "שמן" שהיה בקערת הכביסה, דמויות ועוד צורות.
על מנת להמתיק את פי,אכלתי מהחומר הלבן "סוכר" שגר לו בנחת בשק ענק.הסוכר היה אמוניאק שהיה בעצם הדשן של העצים.
כשהייתי בערך בת חמש,צנורות ענקיים הונחו בתעלות שנחפרו.יחד עם שכנתי שושי ויס שהייתה בת שלוש,כבר פיסלנו ארמונות לאורך הקו של קליין-ויס.האדמה היתה רכה ונעימה למגע כמו חרס.
היו אלה השנים הראשונות בצפריה,ובעיניים של ילד הכל נראה פסטורלי.תמיד האמנתי שאני גרה במקום הכי יפה בעולם,שסביבי פרות,סוסים,ברווזים,ציפורים ושדות מוריקים,בוסתן של פירות ואת החסר כמו מפלים,נהרות והרים ציירתי בדמיוני.
בפרקים הנוספים של יומן הזכרונות שלי,יש מקום חם בלב לנסיעות לים,החגים בבית הכנסת,המכולת עם הממתקים שלא נס ליחם עד עצם היום הזה,כמו העגבניה החמוצה עם טעמה המיוחד להפליא.הקולנוע והשמחות בהשתתפות כל המושב.
כמובן הגלריה האנושית של אנשי צפריה,שכל אחד ואחד הוא עולם ומלואו.למרות שפנינו אליהם בגוף שלישי היה חיבור עמוק ושורשי.
בין צלילי והפונטיקה ההונגרית הטבולה באידיש,שלא יצרה לנו מבוכה קוגנטיבית,אלא דווקא דחפה וסיקרנה אותנו להכירם יותר.כך נוצר קשר בלתי אמצעי בין הילדים למבוגרים.