"כשהייתי קטנה,לא סיפרו לי על "כיפה אדומה" אלא על דם אדום.ולא סיפרו לי על "החתול במגפיים" אלא על נאצי אכזר במגפיים.
לא זה לא היה נראה לי מוזר.השואה הפכה לחלק מחיינו בבית,ואמא שלי דיברה על כך כל הזמן,כל יום ,על השואה. השואה היתה כמו אחותי הקטנה והמפונקת.תמיד מוותרים לה כשעשתה מעשים פוגעים וכואבים.אי-אפשר היה להסביר לה במה טעתה או ללמדה לקח.שק סבלה היה מלא וגדוש,כך שמה שנותר היה לספוג ולהכיל ולחוש קורבן מנוצל.כן כך היתה אמא שלי אחותי הקטנה.
עם השנים למדתי לסלוח ולהבין.חשתי צורך להתאמץ להיות טובה אף מעבר לכוחותיי ולזכות אולי פעם לקבל מילה טובה מאמא,ואולי אפילו לפעמים דימיינתי חיבוק ונשיקה,שאף פעם לא קיבלתי.ככל שהתאמצתי,כך התאכזבתי.טוב,רע,מותר,אסור התערבבו זה בזה ויותר מכך,תמיד ידעתי שאם אהיה בת רעה אזכה בכבוד ובהערצה,כי הרי בזכות הסיגריות שגנבה,היא שיחדה קצין נאצי שרצה לירות בה,וכך נותרה בחיים.הנאצי הוא המושיע,הוא המציל.מתוך הרוע נולדה מחדש.
עד היום,8 שנים לאחר מות אמי,איני יודעת אם להעריץ אותה על אומץ ליבה,על כושר ההישרדות ועל כך שהצילה 3 פעמים מהמשרפות,בתושיה בלתי נלאית ובדרכים לא דרכים,את אחותה בת ה-12,או שמא לשנוא אותה על היחס כלפיי.נכון שמאוחר מדיי לדון בכך.שאלה זו נותרה ללא מענה וגורמת לי עד היום ליסורי מצפון וכנראה שעד יום מותי.
קורה שלעיתים נדירות מציפים אותי געגועים אליה ואני חשה צורך לחוש בקרבתה.או אז אני צופה בטלוויזיה במאורעות השואה ובמלחמת העולם השניה,ובמיוחד מתמקדת בשלדים הניבטים מבין גדרות התיל המחושמלות,בעינים מיוסרות.זה הרגע בו אני חשה את אמא הכי קרובה אלי,מרגישה כמו בבית.
היום כשאני נושקת לגיל 60,אני מוצאת את עצמי תוהה מה היה קורה לולא השואה.מרבה לעשות חשבון נפש ללא תוצאה.הרי לולא השואה אני הייתי יכולה להיות המאושרת באדם.הטבע חנן אותה במראה של פרח מלבלב,חריפה,חכמה ובעלת זכרון פנומנלי,מושא הערצה מכל הבחינות.לעיתים הייתי מציקה לה בשאלה מדוע אינך מאושרת ולא מחייכת אף פעם? הרי דבר לא חסר לך.יש לך משפחה לתפארת,ילדים ונכדים מוצלחים.היא לא היתה עונה,רק מרימה את ידה,מפשילה שרוולים ומראה לי מספרים כחולים צרובים בדם.מתי שהוא,באחת הפעמים הרבות בה הפשילה שרוולים,קיוויתי שהם לא יהיו שם יותר.הבנתי במיוחד כילדה,שבגלל מספרים אלה יש לי אמא אחרת ורציתי מאד שתהיה לי אמא רגילה.אך לא,היא נטמעה בהם.זכרונות השואה חקוקות על ידה והפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייה.
לא פעם תהיתי האם לנסוע לגטו ורשה,לבלוק B,שם היה הבית של אמי משך שנה שלמה.האם המסע יהווה עבורי תיקון וסגירת מעגל? האם שם אמצא פתרונות לשאלותיי? מי ומה באמת היתה אמא שלי והאם כשאריח את ריח הנעליים הנטושות של האסירים ואגע בקירות הריצוף,אבין למה כך גדלתי? לא סיפרתי זאת לאף אחד,אבל מה שבאמת מניע אותי מלבקר שם,הוא הפחד להשפיל מבט ולראות פרח או עלה פורח מתוך אדמה ספוגה בדם,מביט עלי ואומר-אני מבקש ממך סליחה,פרחתי מתוך השאול,כיסיתי את אדמת הדמים הזו במרבד ירוק,פורח ורענן,הטבע והרצון לשרוד חזקים ממני.עולם כמנהגו נוהג,הגשם מחייה אותי,השמש מחממת ומאירה במלוא הדרה,כך אמשיך לצמוח ולפרוח.הכל מאחורי.
וכמה חבל שאלו לא היו מילותיה של אימי.